צריך להיות בת יענה מזן מיוחד בכדי לא לשמוע על מעשי הזוועה שאירעו בתקופה האחרונה של הורים שרצחו את ילדיהם. לי, באופן אישי, לא ברור אם מדובר בתופעות נקודתיות שבאופן רנדומלי אירעו בזמנים קרובים, או תוצר של תופעה ארוכת טווח שהגיעה לבשלות כעת, או תוצר של אירוע או השפעה שקרו בטווח הזמן הקרוב – אבל יש לא מעט אנשים שכבר חרצו את הדין ומצאו את האשמים האמיתיים ברצח.
קודם כל, ברור מאליו למאשימים הללו שהאשם העיקרי הוא לא הרוצחים עצמם. אלו, ע"פ שיטת המאשימים, הם לא יותר מאשר ניצבים בסרט הגדול של החיים, חסרי ישע שמעשיהם המזעזעים לא נשלטו על ידי רצונם אלא כוונו ונשלטו ע"י גורמים הגדולים מהם. בהאשמתם זו, במידה מסויימת, מורידים המאשימים את נטל מעשי הזוועה מהרוצחים ומעבירים אותם אל אספקטים שונים של החברה, משל כולנו אשמים במעשי העיוועווים של אנשים אלו. אני לא טומן את ראשי בחול וטוען אין השפעות חברתיות בעולם – אני פשוט בא לציין שבשביל שהורה ירצח את ילדו, ההשפעה צריכה להיות עצומה במידה שקשה לתאר.
מה שמפתיע הוא שהאשם הנקרא אל הדוכן הוא לא מערכת החינוך, או תפקודי מערכות הרווחה, או נוהלי מערכות הקליטה, או מערכת הבריאות או ההתיחסות הנלוזה של האוצר לעובדים הסוציאלים והפסיכולוגים שגורמת לשביתות השכם והערב וירידת רמת המועסקים במקצועות חיוניים אלו (שלא לדבר על מורל, מוטיבציה וכמות כח האדם) שחיים ממשכורות רעב. כל אחד מאשמים אלו, עוד ניתן היה להבין אם היה שמו מוקע, שכן יש לו נגיעה של ממש במקרים אלו. הרי ברור שאם הורה חולה נפש לא מקבל טיפול ראוי, יש לחוסר הטיפול של החברה באותו אדם משום השתתפות באשמתו – יעשה מה שיעשה. אבל לא אלו מצאו את עצמם על ספסל הנאשמים של מחפשי הקלון.
האשם הפעם, כך מספרים לנו ציידי המכשפות המודרניים, הוא התקשורת.
עכשיו, לא אבוא ואטען שהתקשורת השמנמנה האיטית והאינטרסנטית שלנו, שיושבת קרוב מידי אל הצלחת מכדי לרצות להעיר את בעלי ההון המפטמים אותה עד בוש חפה מכל פשע שבפשעים, נקיה מכל עוולה קטנה ככל שתהיה וכולה טלית של תכלת. התקשורת שלנו חולה במחלות רבות ששזורות בהן הקשרים אל הון ושלטון, תקציבי פרסום, עקרונות ומצפון שמוגדרים על ידי מחלקות שיווק ומכירות וחוסר עניין לעצבן מרואיינים בכירים, אבל כשמנסים להאשים את התקשורת ברציחות שבתוך המשפחה, אני, לפחות, ממצמץ.
תחילה אציין, באופן ציני למדי, כי לא זכור לי כל טור או מאמר שראיתי בתקופה האחרונה שעניינו היה "5 דרכים לרצוח את הצווחן הקטן" או "רוצים תשומת לב ויש לכם יותר מידי ילדים?" או "המשפחה שלכם מפורקת ואתם חולים בייאוש? הנה דרך ל15 דקות של תהילה". לא ראיתי את התקשורת מפארת את הרוצחים ואפילו לא ראיתי שום גילוי רחמים, מינורי ככל שיהיה, כלפי המבצעים המתעבים של מעשי הזוועה דלעיל. יתירה מכך, בשביל לטעון ש"התקשורת גרמה לי לרצוח את הילד הקטן שלי" צריך אדם להוכיח לא רק שהוא מכור באופן בלתי מתפשר לחדשות ערוץ 10, אלא גם שצפייה באח הגדול גורמת לו לרצות באופן בלתי משתמע לשתי פנים להדיח אחת לשבוע את אחד מבני ביתו.
יחד אם זאת, אני מנסה לבין מהי טענתם של המאשימים ומאיפה היא מגיעה. למיטב הבנתי, תפקידה של התקשורת הוא להעמיד מראה כזו או אחרת אל מול החברה, ולכן יש לשאול: האם התקשורת מואשמת בכך שקיימה את תפקידה והעמידה מראה נאותה, והמאשימים טוענים שהתקשורת, או קיום תפקיד שכזה, יש בו בכדי להניא לביצוע מעשי זוועה, או שמה התקשורת מואשמת בכך שבגדה בתפקידה ובמקום להציב מראה המשקפת נאותה את המציאות, באה זו והעמידה מראה עקומה אל מול פני האומה?
מסתבר שמנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב, ד"ר שאול שטרייבר, מאשים את התקשורת שבשל הצפה של מידע על פרשת רוז פיזם, אירעו שני מקרי הרצח הנוספים. לדעתו, הדיווח גורם לכך שאנשים שיש להם "ברגים לא מחוזקים" מקבלים לגיטימציה מעצם הדיווח. כלומר, לפי הד"ר, שאחרי דעתו, אגב, נוהר ההמון המאשים, התקשורת אשמה בעצם מילוי תפקידה כיאות, דהיינו, הוא מאשים את התקשורת על נתינה של דיווח מהימן… מעניין שדווקא ראש מערך פסיכיאטרי, אדם שלמעשה מתפקידו לתפוס את אותם אנשים עם "ברגים לא מחוזקים" לא מוצא לנכון להאשים את כל הגורמים שכבר הזכרנו קודם על כך שלא איתרו את אותם ברגים רופפים מלכתחילה, אלא מאשים את המידע אותו התקשורת מספקת מתוקף תפקידה.
למעשה, בעולם בו חי הד"ר, לא מדווחים על תאונות דרכים כי זה גורם לאנשים לנסוע מהר, לא מדווחים על מלחמות כי זה גורם למדינות להילחם ולא מדווחים על הריון בגיל הנעורים כי זה גורם לעוד הריונות. דיווח על אירועי נאצה גורם למעשי נאצה ודיווח על מציאת סמים גורם לאנשים להבריח סמים. למעשה, לפי שיטתו של הדוקטור, אולי עדיף שבתקשורת יראו לנו כל יום עולם מושלם וחף מרשע, ללא כל עוול ומדון. אולי אם נראה רק עולם שכזה, אז גם כל בעלי ההברגות שדורשות חיזוקים יגלו שהברגים שלהם לא מתרופפים ופתאום נחיה בעולם ללא טרור, ללא אלימות, ללא בצע…
איכשהו, לי זה נשמע כמו חלום בלהות אורווליאני. לא יודע למה.
ואולי סתם יותר הגיוני לדרוש שמערכות הרווחה יתפקדו ויאתרו ברגים רופפים מלכתחילה?
